דופיקר

במחלת פרקינסון, נפגעים ומתים תאים באיזור במח האחראי על הפעילות המוטורית ועל כן מתבטאת אצל החולים פגיעה ביכולת המוטורית, הכוללת רעידות, נוקשות של השרירים, פגיעה בתנועה, איטיות, ופגיעה ביציבה. התאים הנפגעים הם תאים שאחראיים על ייצור של נוירוטרנסמיטור (מוליך עיצבי, החומר "המפעיל" של המח) בשם דופאמין.

תאי מח אינם מסוגלים להתחלף או לחדש את עצמם ולכן לאחר שהתרחשה הפגיעה בתאי המח מייצרי הדופאמין, אין דרך חזרה ואין דרך לרפא את המחלה. על כן פרקינסון נחשבת למחלה פרוגרסיבית (שכן תאי המח ממשיכים למות) וחשוכת מרפא.

יחד עם זאת, קיימות בשוק מספר תרופות המאפשרות הפחתה של התסמינים במחלת הפרקינסון, לפחות לזמן מה ועל כן שיפור איכות החיים של אנשים הלוקים בה.

דופיקר

הדופיקר היא התרופה הנפוצה ביותר כיום לטיפול בפרקינסון, משום שהיא מכילה את החומר לבודופה (L-dopa). הלבודופה היא חומר שמחליף את הדופאמין שתאי המח שנפגעו היו אמורים לייצר ולכן מאפשר פעילות מוחית טובה יותר באיזור המוטורי וגורם להפחתה של הסימפטומים המוטוריים.

יש לציין שקיימות תרופות נוספות (כמו הלבופר) בעלות תפקוד זהה, שההבדל בינן לבין הדופיקר הוא במינון הלבודופה (שהיא החומר הפעיל) וסוג החומרים הנלווים לחומר הפעיל. הדופיקר מגיע בכדורים קטנים, שניתן לחלקם למנות על פי המלצת הרופא המטפל. בדרך כלל מומלץ לקחת אותו לפני האוכל, כך הוא נספג יחד עם המזון במעיים.

תופעות לוואי

• בחילות: בדרך כלל בתחילת הטיפול בדופיקר עשויות להופיע בחילות קשות. לעיתים נטילת התרופה לאחר הארוחה מקלה על תחושת הבחילה.
• דיסקינזיה: כאשר נוטלים את התרופה לאורך זמן ממושך, עשוייה השפעתה להתפשט על חלקים נוספים של המח, שלא נפגעו בעקבות המחלה, וליצור עודף של דומאפין באיזורים אלה. התוצאה של השפעת היתר היא דיסקינזיה- תנועות בלתי רצוניות ובלתי נשלטות של איברי הגוף ושל הפנים. דיסקינזיה היא מצב בלתי הפיך, שממשיך ללוות את החולים גם לאחר הפסקת נטילת התרופה. לעיתים הדיסקינזיה מפריעה לתפקוד ובדרך כלל היא מהווה את הגורם להפסקת הטיפול בדופיקר.
• אצל קשישים ואצל אנשים רגישים יותר, עשוייה התרופה לגרום לבלבול, חוסר התמצאות ותחושת תלישות. במצב כזה, זקוקים החולים להשגחה מתמדת.
• התרופה עשוייה לגרום להלוצינציות (מעין דמיונות, או חלומות בהקיץ, ברורים מאוד, שמרגישים אמיתיים והחולה אינו יודע להפריד בינן לבין המציאות). ההלוצינציות בדרך כלל אינן מפחידות, אך הן עשויות לגרום לשינויים נפשיים והתנהגותיים אצל החולים.

השפעת הדופיקר לטווח ארוך

כאמור, התרופות לפרקינסון אינן עוצרות או מטפלות במחלה, אלא רק מפחיתות את הסימפטומים. יש לציין, שגם בתקופה בה התרופה נמצאת בשיא השפעתה, קיימות תנודות בהשפעה החיובית, כך שיש ימים (או שעות) בהם ההשפעה יותר טובה ובזמנים האחרים השפעת התרופה כמעט אינה מורגשת.

לאחר שימוש של כמה שנים (2-5 בממוצע), השפעת הדופיקר הולכת ויורדת. בנוסף, תופעות הלוואי עשויות להתחזק, על כן, בשלבים מתקדמים של המחלה אין עוד טעם לשימוש בתרופה זו. זו הסיבה לכך שרופאים רבים מעדיפים לדחות את השימוש בדופיקר כמה שרק ניתן, על מנת לדחות את המועד בה התרופה מפסיקה להשפיע ולאפשר לחולים תקופה ארוכה ככל האפשר של תפקוד סביר.

על הנוירולוג המטפל לקחת בחשבון את מידת התפקוד היומיומי של החולה ועד כמה תפקוד זה נפגע בזמן נתון. בדרך כלל נוטים להתחיל את הטיפול בדופיקר רק כאשר הסימפטומים מתחילים להפריע באופן ממשי על התפקוד היומיומי.