בעיות תנועה בקרב חולי פרקינסון

מחלת פרקינסון היא מחלה ניוונית אשר מתקדמת לאט ממערכת העצבים המרכזית. היא מאופיינת באמצעות רעד בשרירים, נוקשות שרירים, איטיות בתנועות וקושי בשמירה על שיווי משקל. חולים רבים מפתחים דמנציה בעקבות המחלה.

רופאים ממליצים בדרך כלל על טיפול המשלב שינויים באורח החיים, וטיפול תרופתי. לעיתים, ניתוח עשוי להפחית את התסמינים, אך המחלה היא פרוגרסיבית ובסופו של דבר גורמת לנכות וחוסר תנועה חמורה.

מאלו בעיות תנועה סובלים חולי פרקינסון?

בדרך כלל, מחלת פרקינסון מתחילה בעדינות ומתקדמת בהדרגה. רוב החולים סובלים מרעידות ובעיות תנועה אשר נגרמות בשל ניוון בחלק המוח המסייע לתיאום התנועות.

המחלה גורמת לבעיות התנועה הבאות:

רעידות – בדרך כלל, התסמין הברור ביותר הוא רעידות אשר מתרחשות כאשר השרירים רגועים. הרעידות מאופיינות בתנועות גסות וקצביות, ומתרחשות בדרך כלל ביד אחת כאשר היא במנוחה. הרעד מאופיין בתנועת גלגול, כאילו החולה מגלגל חפצים קטנים.

כאשר היד נעה בתכליתיות, הרעד מופחת, והוא נעלם לחלוטין בזמן השינה. מתח נפשי או עייפות עלולים להחמיר את הרעד. בסופו של דבר, עלול הרעד להתקדם לצד השני של הגוף, לזרועות ולרגליים. רעד עשוי להשפיע אף על הלסתות, הלשון, המצח והעפעפיים.

נוקשות שרירים – השרירים הופכים להיות נוקשים והתנועה נפגעת. כאשר הזרוע או הגב כפופים ואדם אחר מנסה ליישר את החולה, התנועה עלולה להרגיש נוקשה.

האטה בתנועות – התנועות הופכות להיות איטיות וקשות לייזום, והחולים נוטים לנוע פחות. לפיכך, הניידות שלהן מופחתת.

קשיים באיזון ובשמירת היציבות – היציבה הופכת להיות שפופה, והחולה מתקשה לשמור על האיזון, מה שמוביל לנטייה ליפול קדימה או אחורה. היות והתנועות הן איטיות, אנשים אינם מסוגלים להזיז את ידיהם במהירות מספקת על מנת למנוע את הנפילה.

בנוסף לקשיי תנועה אלו, גם הפנים הופכות להיות דמויות הבעת מסיכה, היות והחולה מקשה לשלוט על שרירי פניו. בסופו של דבר, הפנים עלולות לעטות הבעה ריקה, הפה פעור והעיניים מתקשות למצמץ. לעיתים קרובות, החולים מזילים ריר או עלולים להיחנק בשל נוקשות השרירים בפנים והקושי בבליעה.

כיצד מתבטאים קשיי התנועה?

כאשר המוח יוזם דחף להזיז שריר, למשל, להרים את הזרוע, הדחף עובר דרך אוספים של תאי עצב הממוקמים עמוק בתוך המוח. תאי עצב אלו מסייעים להחליק את תנועות השרירים ולתאם שינויים ביציבה.

בדומה לכל תאי העצב, השליחים העצביים אשר מפעילים אותם, עוברים במסלול שליחת הדחף. הנוירוטרנסמיטר המפותח בתאים הוא דופמין. ההשפעה הכוללת שלו היא הגדלת הדחפים העצביים לשרירים.

במחלת פרקינסון, תאים עצביים אלו במוח מנוונים, ומתרחשת הקטנת ייצור של דופמין והקטנה במספר החיבורים בין תאי העצב במוח. כתוצאה מכך, משתבש תפקוד התנועות הרגיל, מה שמוביל לרעד, אובדן קואורדינציה, תנועה איטית, ונטייה לנוע פחות.

באיזה אופן משפיעות המגבלות על החולה?

ההליכה הופכת להיות קשה, במיוחד בצעד הראשון. ברגע שקשיי התנועה מתחילים, החולים מדשדשים לעיתים קרובות, פוסעים בצעדים קצרים, מחזיקים את זרועותיהם כפופות על המותניים ואינם מנפנפים בזרועותיהם.

תוך כדי ההליכה, הם עשויים להתקשות לעצור או לפנות. כאשר המחלה מתקדמת והסיבוכים של המחלה גוברים, החולים עשויים להפסיק פתאום ללכת, היות והם חשים כאילו רגליהם נטועות באדמה. מצב זה נקרא קיפאון שרירים.

נוקשות השרירים וההפחתה בניידות עלולים להוביל לכאבי שרירים ועייפות, היות ותפקוד השרירים לקוי, נמנעת היכולת לבצע מטלות יומיומיות כגון לכפתר חולצה, לקשור שרוכים או לכתוב. קשיי תנועה אלו, לצד קשיי המחלה האחרים, גורמים לעיתים קרובות לחולי הפרקינסון לפתח דיכאון, חרדה ותלות בסביבתם.

טיפול בבעיות תנועה

נקיטה בצעדים כלליים לשינוי אורח החיים, לצד טיפול תרופתי למחלת הפרקינסון, עשויים לסייע לחולים לתפקד.

התרופות משפרות את יכולת התנועה ומאפשרות לאנשים עם מחלת פרקינסון לתפקד ביעילות במשך שנים רבות. יחד עם זאת, לא קיימת תרופה אשר מרפאת כליל את המחלה. שתי תרופות נחוצות לטיפול במחלה: לבודופה (Levodopa) וקרבידופה (Carbidopa).

בקרב חולים מבוגרים, המינונים מופחתים לעיתים קרובות. הרופאים ממליצים להימנע מנטילת תרופות אנטי פסיכוטיות, היות והן גורמות לתסמינים להחמיר. אם המחלה מתקדמת והתרופות אינן מסייעות, או שתופעות הלוואי קשות, מומלץ לשקול ניתוח.

למרות שלא קיימת אפשרות לרפא כליל את המחלה, מומלץ אף לבצע פעילות גופנית לצד הטיפול התרופתי, על מנת להפחית את חומרת התסמינים באופן משמעותי, ולשפר את יכולת החולה לתפקד באופן יצירתי ועצמאי יותר. מומלץ להתחיל בפעילות גופנית כבר עם פרוץ המחלה.